ראשון לציון היא העיר הרביעית באוכלוסייתה בישראל. היא נוסדה בשנת 1882 והוכרזה כעיר בשנת 1950. בעבר, נודעה בעיקר כעיר שינה במטרופולין תל אביב, אך מעמדה התחזק וכיום היא כוללת שטחי מסחר רבים ואזורי תעסוקה. העיר נמצאת בקצה הדרומי של אזור גוש דן, בין נס ציונה (בדרום) לחולון ובת ים (בצפון), מחנה צריפין (במזרח) והים התיכון (במערב). העיר חברה בארגון פורום ה-15.
ראשון לציון הוקמה כמושבה חקלאית; היא המושבה הראשונה שהקימו אנשי העלייה הראשונה. בראשון לציון עוצב דגל ישראל; חודשה התרבות העברית – בייחוד בשפה ובחינוך. ב-1920 הוכרזה כמועצה מקומית וב-1950 הוכרזה כעיר ואם בישראל. בסוף המאה ה-20התרחבה העיר מערבה וגדלה באופן ניכר, והפכה לאחת הערים הגדולות בישראל.
ראשון לציון נוסדה בשנת 1882 ביוזמת ועד חלוצי יסוד המעלה, שהוקם כדי לקנות קרקעות ולייסד מושבות של עובדי אדמה. חיים אמזלאג, סגן הקונסול הבריטי ביפו, רכש על שמו את אדמת עין-קרא, ששכנה כ-12.5 ק”מ דרומית ליפו, על שטח של 3,340 דונם. על שטח זה נבנתה המושבה ראשון לציון, שמקור שמה בפסוק המבטא את שאיפת בוניה לשיבת ציון: “רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלם מְבַשֵׂר אֶתֵּן” (ישעיהו מ”א, כז).
[עריכה]הקמת המושבה
חיים אמזלאג, סגן קונסול בריטניה ביפו, רכש את אדמות עין-קרא מידי מוסטפא עבדאללה עלי דג’אן. השלטונות העות’מאניים הערימו קשיים בפני המתיישבים ולא נתנו להם אישורי בנייה, אך העלימו עין עד לסיום הבנייה, שכן חששו מאי-נעימויות מצד סגן-הקונסול של בריטניה, שהאדמות נרשמו כרכושו. אמזלאג חתם בפני המתיישבים על הצהרה שכל המבנים והבתים על שטח זה מעולם לא ישתייכו לו.
בט”ו באב ה’תרמ”ב (31 ביולי 1882) עלו על הקרקע שבעה עשר מייסדי המושבה. לפי התקנות הראשונות, עיבוד הקרקע צריך היה להתבצע בשיתוף, ללא חלוקה בין המתיישבים. מים הובאו בעגלה ממקוה ישראל ומבית דג’אן. מהמעיין המקומי “עיון קרא” ניתן היה להפיק רק מים לעבודת הבנייה, עד שנחפרה הבאר הראשונה.
בנובמבר 1882 החלו ביל”ויים לעבוד בראשון לציון, לאחר שקרל נטר, מייסד מקוה ישראל, הבטיח להם אדמה במושבה ושלושה בתים שעמדו בבנייה אז. עם השלמת הבתים הפר שמואל הירש, מנהל מקוה ישראל, את הבטחתו של נטר ונתן את הבתים למשרתי ציבור במושבה, והביל”ויים עברו לגדרה.